החלטה בתיק מ"ת 37431-09-11

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם, זכריה מנגוטוב (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333+ 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק").

נטען בכתב האישום כי בין המשיב לבין גניה ירשקו קשרי חברות. גניה היא חמתו של סרגיי פומלניקוב (להלן: " המתלונן"). בתאריך 9.10.11, בשעה 22:00 לערך, התפתח עימות מילולי בין המשיב לבין המתלונן, בביתו של המתלונן בחיפה, זאת לאחר שהשניים סעדו ארוחת ערב יחד עם גניה ואשתו של המתלונן. בהמשך לכך הצטייד המשיב בסכין ודקר המתלונן בכל חלקי גופו, לרבות בקרקפת, באוזן, בחזה, בבטן, באגן ובגב. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן חתכים באיברים הנ"ל, והוא נזקק לאשפוז ממושך.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בא כוח המשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לייחוס מעשי הדקירה למשיב, אך טען לקיומו של סייג של הגנה עצמית. כך הובהר, כי לאחר הסעודה, בה השתתפו המשיב ובת זוגו גניה, וכן בתה של גניה, ובן זוגה, שהינו המתלונן, ניצת ויכוח בין המתלונן למשיב, במהלכו תקף המתלונן את המשיב באמצעות אגרוף חזק מתחת לעין, והמשיך לתקוף אותו, משכך המשיב נטל כלי שהיה על השולחן והחל לתקוף המתלונן באמצעותו. בא כוח המשיב, המשיך וטען, כי המדובר באדם מבוגר בן 67, נטול עבר פלילי, עת שהאירוע המיוחס לו היה התפתחות ספונטאנית של הנסיבות וללא כל תכנון מקדים או על רקע עברייני, כך גם צוין כי הדבר נעשה לאחר צריכת אלכוהול. על כן, ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המעשה, הרי שמתעמעמת חזקת המסוכנות הטבועה במעשים.

בא כוח המשיב, התייחס בנוסף להליך חקירתו של המשיב, עת שלטענתו נמנעה מהמשיב זכות ההיוועצות עם עורך דין, במהלך חקירתו המשטרתית. דבר שלגישתו עליו להיות נוכח בשיקולי ההחלטה למעצר עד תום ההליכים.

לנוכח האמור, ובהתחשב בכך שאין חלופת מעצר קונקרטית למשיב. ביקש בא כוח המשיב, להפנות עניין מרשו לבחינת תסקיר שירות המבחן, אשר יבדוק אפשרות הפנייתו של המשיב, להליך גמילה מאלכוהול, זאת בייחוד לנוכח הקשר הישיר בין צריכת האלכוהול על ידי המשיב לבין מעשיו.

המבקשת,הפנתה בטיעוניה בכתב, לראיות לכאורה הקיימות כנגד המשיב, וכן הפנתה למסוכנות הנובעת מהמעשים, אשר לגישתה מצדיקים מעצר עד תום ההליכים. בנוסף, המבקשת דחתה הטענה להגנה עצמית, תוך שהיא מציינת כי על עניין זה להיות נדון במסגרת ההליך העיקרי, זאת בהתווסף לטענת הסניגור בדבר זכות ההיוועצות עם עורך דין, שנמנעה, בהתאם לטענה, מהמשיב, שגם מקומה הוא בשלב ניהול העיקרי. המבקשת התנגדה בנוסף, לבקשת המשיב לבחון אפשרות שחרורו להליך גמילה, שכן הכלל הוא, שיש לבחון הליך גמילה בסיום התיק העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה  

כאמור, אין מחלוקת עקרונית בדבר קיומן של ראיות לכאורה לייחוס מעשי הדקירה למשיב. כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן ללמד כי מעשי הדקירה בוצעו על ידי המשיב.

כך המתלונן, סרגיי, תיאר במסגרת הודעתו כיצד המשיב תפס סכין מטבח קטנה ודקר אותו מספר פעמיים. כך גם אשתו של המתלונן מסרה, כי פתאום היא ראתה בן זוגה זב דם, עת שרק המשיב עומד לידו. אשת המתלונן, ציינה כי היא הייתה בהלם טוטאלי, ולא הצליחה לראות כיצד התפתחו הדברים בהתחשב בכך כי המדובר הוא בהתפתחות של שניות.

על כך יש להוסיף כי המשיב, בהודעתו השלישית, הודה כי הוא לקח "משהו מהשולחן", ובאמצעותו הכה המתלונן.

מכאן, כי קיימות ראיות לכאורה לייחוס מעשי הדקירה למשיב. בא כוח המשיב, במהלך טענותיו, טען לקיומה של הגנה עצמית, כפי שהמשיב עצמו טען במסגרת חקירתו כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית ולאחר שהמתלונן תקף אותו.

טענת ההגנה העצמית, ככל סייג מצדיק, המבטל את יסוד האנטי-חברתיות מהמעשה, לו מקום נכבד, בדומה ליסוד האנטי חברתיות, הן בניהול ההליך העיקרי והן בשלב המעצר עד תום ההליכים, ואף עליו להילקח בחשבון בשיקולי התביעה בהגשת כתב האישום.

בבחינת הראיות לכאורה, עולה כי טרם מעשי הדקירה, אכן ניצתה מחלוקת בין המשיב לבין המתלונן, והדבר עולה הן מהודעת המשיב והן מהודעת אשת המתלונן, כך גם וככל הנראה המתלונן תקף המשיב באמצעות אגרוף בפניו, כך גם עולה מתיעוד הפציעות על גופו של המשיב. אם כך עולה לכאורה כי אכן היה סוג של תקיפה הדדית בין המשיב למתלונן. עם זאת לאחר בחינת הראיות לכאורה, יש לדחות טענת ההגנה העצמית. כך כמות הדקירות שוללת כל מוטיב של סבירות במעשיהו של המשיב, וממילא מצביעה על כוונתו הלכאורית של המשיב להביא לפגיעה במתלונן, הן אם כצעד של נקמה על תקיפת המתלונן באגרוף למשיב  או כתגובה לקללות שהשמיע המתלונן באוזני המשיב, בצד זאת מעשי הדקירה אינם מלמדים לכאורה על רצון המשיב לנטרל המתלונן דווקא ולמנוע ממנו המשך תקיפתו למשיב. אף מעבר לכך, וככל שהמשיב חשב בטעות כי מעשיו הינם אכן בגדר הגנה עצמית, הרי שהמשיב לא הצביע כיצד מעשיו, מתיישבים עם תנאי ההגנה העצמית. פשיטא, דקירה בסכין, הינה בעלת פוטנציאל לפגיעה קשה בגוף אף יכולה לגרום, במקרים מסוימים, למוות. שימוש מעין זה, בנשק קר, אינו יכול להיחשב כצעד של הגנה עצמית, אלא באותם מקרים נדירים, בהם האפשרות היחידה לנטרל התוקף הייתה דרך פגיעה קשה בגופו. בעוד שבמקרה דנן, המשיב לא היה נתון בסכנת חיים, ומעשה הדקירה מצידו לא היו נחוצים להדיפת התקיפה והסרת הסכנה. מכאן, כי ככל היותר, המשיב יכול לטעון, לקנטור מצידו של המשיב, וכן לתקיפה הדדית, שיכול ויהיה לה מקום כזה או אחר בגזירת העונש.

ככל שהדברים עניינם במניעת זכות ההיוועצות עם המשיב. הרי שרשויות החקירה, פעלו בהתאם למצווה עליהן, הודיעו למשיב על זכותו להתייעץ עם עורך דין, וכן זכות ההיוועצות מוצתה, בכך שהמשיב דיבר עם עורך דינו בטלפון.

עילת מעצר וחלופת מעצר

כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק המעצרים . ראו לעניין זה:

בש"פ 4135/08 דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.08);